דובאית בשלהי המלחמה [מאת: הדובאית רותה'לה]

ממלחלמות עייפתי..

את כוחי מבקשת חזרה,

מייחלת לימים רגועים ושלווים יותר..

והנני עודני, ממשיכה במסע אל הלא נודע.

צועדת צעדי ענק אל עבר הרי הערפל - מבלי לדעת לאן תוביל הדרך.

באמונה וביטחון נשענת על בורא העולם.

את האור אני משתדלת לראות תמיד,

גם אם זה קשה.

לרוב אני נשברת, מאבדת שליטה..

וחרבי מידיי נשמטת.

עוצמת עיניים ומתנשפת מעייפות,

האתגרים לא פוסקים מלהופיע מולי..

ואני כמעט שמתייאשת,

כבר אין לי כוחות.

וברגעי חולשה אלו, נושאות עיניי למרומים..

אל אבא שבשמיים..

בבקשה שייתן לי כוחות להתמודד,

להילחם בכל הכוח הנותר, ויחדש אותי.

דובאית זו אני, ולהיות חזקה זוהי סיסמתי.

אני חיילת חזקה מהצבא של בורא עולם.

אחרת.. לא הייתי נבחרת למשימות

מאתגרות שכאלו.

ומתוך כל החושך, הכאב והפחד,

אי הוודאות והדמעות החונקות -

מביטה קדימה בחיוך ואומרת תודה.

תודה שאלו הניסיונות שלי,

ומבקשת ורק שאף אחד לא ייפגע

בגוף ובנפש..

(כתיבה ואיור: רותי .ב.)

אין תגובות

השאר תגובה